כאב. אובדן. מלחמה פנימית שאין לה סוף. בחירה אחת ששינתה את גורלי לנצח.

​

גדלתי בעזה, בעולם שבו יהודים הם השטן, אויבים שאין להם זכות קיום. חונכתי לשנוא אותם, אבל עמוק בפנים משהו בי זעק. מגיל ארבע, כשהבטתי בפעם הראשונה בחייל יהודי מניח תפילין,

הבנתי שאני לא שייך לכאן. שאני לא אחד מהם.

​

אבא וסבא שלי הכו אותי כדי “להחזיר אותי לשפיות”. השכנים קראו לי בוגד, הילדים רדפו אחריי ברחובות, אנשי החינוך הזהירו שאם לא אפסיק לדבר שטויות – אמצא את עצמי מתחת לאדמה.

הייתי בסך הכול ילד קטן, אבל הייתי נחוש.

​

בגיל 13, כשהנפש שלי כבר הייתה קרועה מבפנים, ברחתי לישראל.

חציתי את הגבול לבד, בלי לדעת מה יקרה לי. שם, במקום שחשבתי שיהיה לי בית, גיליתי עולם חדש של כאב. מוסדות רווחה, מעסיקים שניצלו אותי, מנגנוני גיור שדחו אותי שוב ושוב. כולם ניסו לדחוף אותי החוצה.

​

בגיל 19 פקידי ההגירה הישראלים מסרו אותי חזרה לרצועת עזה – אל האנשים שרצו במותי.

שם, בגיהינום שנקרא עזה, הם כפתו אותי הפוך, תלו אותי על ראשי. הכו אותי עד שעורי נסדק ודם כיסה את גופי. עינו אותי יום אחר יום במרתפים האפלים של עזה. רצו שאודה שאני מרגל, שאגיד שהייתי סוכן ישראלי. אבל אני רק צעקתי חזרה:

“אני יהודי! נולדתי יהודי! ואם זה המחיר – אני אמות כיהודי גאה!”

חצי שנה הייתי שם, במקום שאף אחד לא יוצא ממנו חי. ואז – ניסים גלויים. באורח פלא, השתחררתי, והצלחתי להגיע שוב לארץ ישראל כנגד כל הסיכויים.

 

אבל הסיפור שלי לא נגמר כאן.

אחרי כל מה שעברתי, נאבקתי שוב כדי להתגייר, כדי לקבל את הזהות שהייתה שלי מאז ומתמיד. סיימתי את הגיור ובחרתי שם חדש – דור שחר. דור של אהבה, שחר של יום חדש.

 

והיום?
היום אני מרצה, סופר, יוצר דיגיטלי ואיש הסברה. אני עומד מול קהלים בכל הארץ והעולם ומספר את הסיפור שלי – לא כי הוא שלי, אלא כי הוא הסיפור של כל אדם שמבקש אמת, שמבקש חירות, שמבקש לבחור את הדרך שלו גם כשהעולם כולו מתנגד.

​

“מח’אן-יונס לתל-אביב” זו לא רק הרצאה. זו חוויה מטלטלת. זה כאב, זו אמונה, זו השראה. זה מסע שאי אפשר להישאר אליו אדישים.

סיפור חיים בלתי נתפס - מרגש, עוצמתי, מטלטל.
הצצה נדירה לעזה - עולם שבו השנאה היא דרך חיים.

מסע שלא תשכחו – שיגרום לכם לחשוב אחרת על החיים.
עדות חיה לכוחם של אמונה, אהבה, ארץ ישראל ונחישות אינסופית.